חטוטרת הקולוניאליזם, או הארכיון כאתר של התנגדות

Kamal Aljafari, Not Without Me, Radcliffe Gallery, Harvard, 2010, courtesy of the artist

המאמר עוסק בעבודתם של אמנים וחוקרים עכשוויים המאתגרים ארכיונים במדינות קולוניאליות ואזורים של קונפליקט. הוא ממשיך את מחקרי אודות ארכיונים קולוניאליים בישראל או ארכיונים בעלי היבטים קולוניאליים, מאפייניהם וההיסטוריות שלהם ומתמקד בעבודתם של אמנים פלסטינים וישראלים ושל חוקרים שקוראים מחדש ארכיונים קולוניאליים אלה. במאמר אראה, שהשימוש בחומרים מתוך ארכיונים קולוניאליים מאפשר לפעול כנגד מטרותיהם המקוריות, "against their grains" כפי שהגדירה אן סטולר (Stoler 2002, p. 99), ולהפוך ארכיונים אלה לאתרים של התנגדות.

הקולוניאליזם הציוני בשטחי ארץ ישראל/פלסטין החל בסוף המאה ה-19 והתמסד במספר שלבים. ב- 1948, עם הטיהור האתני של האוכלוסייה הפלסטינית, כיבוש היישובים הפלסטינים וייהודם, מניעת חזרתם של הפלסטינים לבתיהם ואדמותיהם, שליטה בפלסטינים שנשארו לחיות בישראל באמצעות משטר צבאי, שהסתיים בצורה הדרגתית ב- 1966, וניצולם הכלכלי. המשכו, עם כיבוש שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה במלחמת 1967, כיבוש שהפך אלים, דכאני ונצלני ככל שהשנים חלפו,1 וכרוך, בין השאר, בהפרה של זכויות אדם וגזל של קרקעות פלסטיניות המופנות לטובת התנחלויות יהודיות. ישראל ממשיכה להשתלט בשיטתיות על המרחב ומשאביו, תוך הדרה מכוונת של הפלסטינים באמצעות מנגנוני דיכוי שונים בכל שטחי המשטר הישראלי - בין הים לירדן.

בעוד צדו האחד של המנגנון הקולוניאלי הציוני-ישראלי הוא פיזי, צדו השני עסוק בהבניה מושכלת ומודעת של מערכת תדמיתית ציונית. החל מראשית הציונות, ובשילוב אמצעים חזותיים, מתואר הקולוניאליזם הישראלי באור מוסרי, מרוכך, מיופה ומותאם לנרטיב הרשמי. המנגנונים המפלים, הלא מוסריים והדכאניים מטויחים. כך למשל, מחלקות התעמולה של המוסדות הלאומיים הטרום-מדינתיים הטמיעו את הנרטיב של "הפרחת השממה" והתיישבות בארץ כביכול ריקה מילידים, ואת אידאולוגיית התנ"ך כדי לבסס את "הזכות ההיסטורית על הארץ". הדבר משתקף למשל בפתיח לסרט עבודה של הלמר לרסקי (1935) שבו החלוץ הציוני צועד על רקע נוף שומם ועזוב. לאחר מכן מתוארים מאמציו בפיתוח ויישוב הארץ ופסוקי תנך מעניקים את הבסיס המוסרי להתיישבות (סלע 2000). מחיקה תודעתית של הישוב הפלסטיני טרום 1948 או הצגתו באור נחשל, "תנכי", הכינו את התשתית למחיקה הפיזית ולטיהור האתני של הפלסטינים ב-1948.

מתוך מחלקות התעמולה הקדם מדינתיות נולדו ארכיונים (קק"ל, קרן-היסוד, הסוכנות) והאחרונים מהווים, לפיכך, עדות להתפתחות הקולוניאליזם הן מבחינה התכנים הכלולים בארכיונים והן מבחינה מבנית (שם). המנגנון התודעתי המשוכלל שפתחו המנגנונים המוסדיים הישראליים בעקבות מלחמת 1967 וכיבוש השטחים המשיך להבנות את הצדדים המוסריים כביכול של הכיבוש ו"הזכות ההיסטורית על הארץ". תחומים אזרחיים רבים, ביניהם העיתונות, התרבות והאוּמנות שתפו פעולה עם מנגנון מוסדי זה שהכשיר לצד הכיבוש את מפעל ההתנחלויות אשר החל לפרוח אחרי מלחמת 1973 (סלע 2007).

חשוב לציין כי כלל הארכיונים הלאומיים בישראל – ביניהם, גנזך המדינה, הארכיון הציוני, ארכיון קרן קימת לישראל, ארכיון קרן היסוד והארכיונים הצבאיים השונים - הם לבנה אחת מתוך מערך גדול יותר מובנה ומשוכלל פיזי ותודעתי קולוניאלי (בתחום החינוך, התקשורת, המשפט, התכנון, המרחב, התקצוב, הכלכלה וכדומה (סלע 2012).2 מנגנונים אלה לוקחים חלק בדיכוי והפרה של זכויות אדם או בהצגתם באור מעודן וחיובי והשפעתם על החיים הפלסטיניים והישראליים היא הרסנית. לכן, מחקרם וחשיפתם, בד בבד ביקורת וכתיבת נרטיבים חלופיים-דמוקרטיים הם מהתפקידים המרכזיים של המחקר והאקטיביזם הדה-קולוניאלי (סלע 2013).

במאמר אתמקד במספר דוגמאות מצומצם של פעולות אמנותיות ומחקרים עכשוויים המכילים את הפוטנציאל לכתוב היסטוריה המערערת על הייצוג הקולוניאלי המסמא מתוך הארכיונים הלאומיים באמצעות שני שלבים. האחד, חשיפת המנגנונים והמאפיינים הקולוניאליים והשנייה קריאה אלטרנטיבית שלהם. האחרונה מציעה לקלף את המגמתיות העוטפת את הארכיונים והייצוג הקולוניאלי, לסדוק את מהותם הראשונית ולחלץ שכבות של ידע לא רשמיות. פעולות אלה חותרות נגד מטרות ותכני הארכיון המקוריים ומבקשות לשחרר ולפענח תכנים מוסתרים ומודחקים (Sekula 2003, סלע 2013).

התערוכה לא בלעדיי של הקולנוען הפלסטיני, יליד רמלה ויפו, כמאל אלג'עפרי (גלריה ראדקליף, הרווארד, 2010) מציגה גלויות שהוקפאו מתוך סרטים ישראליים ואמריקאים בהפקה ישראלית משנות השבעים והשמונים, בהם משמשת יפו כתפאורה אוריינטלית. בסרטים אין, אמנם, זכר לאוכלוסייה הפלסטינית, למעט "טעויות", רצפים שבהם נכנסו בשגגה פלסטינים, והם משקפים את נקודת המבט המערבית והמתנשאת. עם זאת, סרטים אלה הם כמעט התיעוד האחרון של שכונות, מבנים ואזורים ביפו שישראל הרסה במהלך השנים וייהדה. לפיכך, משמשים הסרטים הללו – בלי שהתכוונו לכך – מקור של מידע היסטורי משמעותי אודות יפו הפלסטינית שישראל משנה את זהותה בעקביות, מנסה למחקה ולהקים במקומה עיר יאפית ישראלית.3 גם בסרט נמל הזיכרון (2009) שָתל אלג'עפרי קטעים מהסרט קזבלן (1973, המתעד במקור את המאבק של יהודים ספרדים בממסד האשכנזי היהודי) לתיעוד נאמן של העיר כמו שהייתה. בתוכם הוא הטמיע שחקנים וסצנות המספרים את הסיפור הפלסטיני ובנה נרטיב חדש לסרט – המאבק הפלסטיני נגד הפינוי מהבתים, הרס העיר הישנה, ההזנחה. "לא רק את הבתים והקרקעות ניכסו הישראלים אלא גם את המאבק שלנו. ולכן אני מנכס בחזרה קטעים מהסרט כדי להחזיר את העיר, את ההיסטוריה שלה וזהותה לאוכלוסייה הפלסטינית" אמר אלג'עפרי (סלע 2013, עמ' 243).

עבודתו של האמן מאיר גל, ישראלי המתגורר בניו-יורק, ללא כותרת (1994) עוסקת במקרי ביזה, הרג ואונס שהתרחשו במלחמת 1948 שנלקחו מתוך ארכיונים ישראליים רשמיים. גל הדפיס על שמיכות צבאיות, המזוהות עם ההווי הצבאי הישראלי, פרוטוקולים של דיוני ממשלת ישראל שדנו בחלק מהמקרים הללו. אחת העבודות בסדרה מעשיות על אונס ומעשיות גרועות יותר, למשל, מצטטת את דבריו של אהרון ציזלינג, שר החקלאות דאז: "נאמר שהיו מקרי אונס ברמלה. יכול אני לסלוח למעשי אונס, אך לא אסלח למעשים שנראים לי חמורים יותר. כאשר נכנסים [חיילים] לעיר ומורידים בה טבעת מהידיים ותכשיטים מהצוואר. זה עניין חמור מאוד" (שגב 1984, עמ' 85, סלע 2013).4 עבודה זו התאפשרה הודות לפועלם של ההיסטוריונים החדשים שחשפו חומרים שעד אז לא נעשה בהם שימוש בכתיבת ההיסטוריה הציונית הרשמית. חמישים שנה לאחר הקמת ישראל החלו להיפתח חומרים שהיו סגורים בארכיונים הלאומיים ואפשרו כתיבת היסטוריה אלטרנטיבית.

פרויקט נוסף המבקש להעביר חומרים ארכיוניים תהליך של דמוקרטיזציה הוא חיפה 2013-1948 (סלע 2013, עמ' 244-243). מדובר בחומרי מחקר של ההיסטוריון תמיר גורן בעמותה לתולדות חיפה והיוו את התשתית לספר חיפה הערבית בתש"ח (2006). הספר, שנכתב מפרספקטיבה ציונית, נמנע על-פי רוב מלהכניס נושאים שלא נוחים לסיפור הרשמי הלאומי כמו מעשי תוקפנות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית, גירוש ממקומות העבודה, מעשי גנבה וביזה, פלישה של יהודים לבתים פלסטינים וסירובם לצאת כאשר חזרו בעלי הבתים, השליטה ההדוקה בחיים האישיים של הפלסטינים, הפרדת משפחות ועוד. בחרתי לכלול מסמכים שגורן אסף למטרת מחקרו אך לא כלל אותם בספר. כך, למשל, מתלונן מר שחאדה בפני מנהל משרד המיעוטים בחיפה כי בזמן היעדרותה של אחותו "פלשו הגב' הופמן אנה ורוזנר ברינה לדירתה ללא נטילת רשות ממני או מאיזה מוסד מוסמך, ומאחר שסירבו לפנות את הדירה פניתי לסוכנות היהודית בחיפה... אולם לדאבוני... הודיעו לי שתי הגברות הנ"ל שהן לא תעזובנה את הדירה".5 העבודה חיפה 2013-1948 חושפת טפח קטן מתוך המכתבים הרבים הנמצאים בארכיונים המוסדיים של הדור שחווה את הנכבה, נשאר בארץ ומבקש להקל על תנאים החיים הבלתי-נסבלים שהכתיב הממסד הישראלי. מכתבים אלה חוברו ברובם על-ידי עורכי-דין ישראליים, ככל הנראה בשמם של הפלסטינים, ולכן הטרמינולוגיה שלהם היא לעתים מתונה או מתרפסת, כדי שהבקשה תמצא אוזן קשובה בצד הישראלי. אם מנקים הטיה זו, עולה מבעד למכתבים, שזו חשיפתם הראשונה, המצוקה הקשה והשבר שחווה דור זה. כן קיים בהם מידע מדויק אודות היקף הרכוש שנבזז, השינוי הדמוגרפי ועוד, מידע משמעותי בכתיבת ההיסטוריה הפלסטינית.

ב- 2009, ובעקבות התערוכה לעיון הציבור - תצלומי פלסטינים בארכיונים צבאיים בישראל (2009) שהוצגה במנשר לאמנות ולוותה בספר, הצגתי בפצ'ה-קוצ'ה בירושלים סידרה של תצלומי אוויר של ישובים פלסטינים. הם צולמו על-ידי הטייסת של הפלמ"ח בין 1946 לראשית 1948 כחלק מאיסוף מודיעיני קדם מדינתי למטרות פיקוח, שליטה וכיבוש של הישובים הפלסטינים. במקביל אליהם, חוברו גם סקירות טקסטואליות על היישובים ונבנו "תיקי כפרים" מצולמים של הישובים הפלסטינים שנאספו על-ידי סיירים יהודים על הקרקע לאותן מטרות. החומרים היו מסווגים בארכיונים הצבאיים בישראל ונפתחו לעיון בעשור האחרון. הראיתי, שהתצלומים והסקירות הללו יכולים לשנות כיום את מטרותיהם ותפקידם הראשוניים, ולחשוף את הפריסה הגיאוגרפית הפלסטינית שהייתה קיימת לפני 1948 ושישראל מחקה. התצלומים הללו הם, לפיכך, העדות האחרונה לישות הפלסטינית טרום הנכבה. אחד הנוכחים בקהל שאל אם אני לא חוששת שמאות מתצלומי האוויר הללו ייסגרו שוב כתוצאה מפעילותי המחקרית, שהביאה לחשיפתם הציבורית בצורה חתרנית. אנשים בקהל צחקו, אבל למעשה זה מה שבסופו של דבר קרה. התצלומים נסגרו לעיון.

למרות ש"שומרי הסף של הארכיונים" ממשיכים לשלוט בייצוג הרשמי של הארכיונים ולהטעין אותם במשמעות, שליטתם בהיסטוריה של המוכפף מאפשרת באופן לא קרוא, הופעת צורות חדשות של התנגדות ארכיונית. בעוד ש"שומרי הסף של הארכיונים" שולטים בשלבים השונים של הפקת המשמעות ומחזקים את שליטתם בתהליך ייצור הידע; אמנים וחוקרים מגדירים בדרכים חדשות, ותוך עבודה עם חומרים המוגדרים כשולי הארכיון, את גבולותיו ומשחררים אותו מתכניו המוטים; תוך כך מתגבש הארכיון כאתר של התנגדות.

ביבליוגרפיה

גורן, ת. 2006. חיפה הערבית בתש"ח: עוצמת המאבק וממדי ההתמוטטות. תל-אביב: מכון בן-גוריון, משרד הביטחון-ההוצאה לאור והארכיון לתולדות ההגנה

סלע, ר. 2000. צילום בפלסטין/ארץ-ישראל בשנות השלושים והארבעים. תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד

סלע, ר. 2007. שישה ימים ועוד ארבעים שנה. ישראל: מוזיאון פתח-תקוה לאמנות

סלע, ר. 2009. לעיון הציבור- תצלומי פלסטינים בארכיונים צבאיים בישראל. ישראל: הלנה ומנשר לאמנות

סלע, ר. 2012. "סדקים - על האפשרות לחלץ ולמסד ארכיונים אלטרנטיביים מתוך ארכיונים לאומיים במדינות קולוניאליות ובאזורי קונפליקט - המקרה הישראלי-פלסטיני". בתוך: חיים דעואל לוסקי (עורך), ריאליטי טראומה וההיגיון הפנימי של הצילום. תל-אביב: מכון שפילמן לצילום ואבי גנור

סלע, ר. 2013. "רוקמים את השינוי - אמנות אקטיביזם ושינוי בערים הדו לאומיות בישראל משנת 2000". בתוך רונה סלע (עורכת),תסיסה ( פווארן), דיור, שפה, היסטוריה - דור חדש בערים היהודיות-ערביות .תל-אביב: מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

שגב, ת. 1984. 1949: הישראלים הראשונים. תל-אביב: דומינו

Sekula, A. 2003. "Reading an Archive: Photography between Labour and Capital." in: L. Wells (ed.), The Photography Reader, Routledge, London and New York

Stoler, A. L. 2002. "Colonial Archives and the Arts of Governance". Archival Science 2

1 — ר' למשל http://www.whoprofits.org

Kamal Aljafari, Still from Port of Memory, 2009, 35mm, color, 58 min, courtesy of the artist

2 — ר' לדוגמא, הסרט שלטון החוק (2011, בימוי: רענן אלכסנדרוביץ') המתאר את המערכת המשפטית שהכשירה מבחינה חוקית את הכיבוש בשטחים הכבושים מאז תום מלחמת ששת הימים ב-1967.

3 — שירם המפורסם של שלום חנוך ואריק איינשטיין, מה שיותר עמוק יותר כחול (1970), צולם כשברקע חורבותיה של מנשייה, שכונה פלסטינית של יאפא/יפו, מעט לפני שהיא נהרסה כליל על-ידי עיריית תל-אביב. תודה לעמי אשר על המידע. אשר מארגן טיולים אלטרנטיביים ביפו המתארים את נופיה טרום הנכבה כמרחב ארכיוני.

4 — פרוטוקול ישיבת הממשלה, 21.7.1948, ארכיון הקיבוץ המאוחד, חטיבה 9, מיכל 9, תיק 3.

5 — 6.01.1949, העמותה לתולדות חיפה 39-ת2-8, ארכיון עיריית חיפה 15/95.

Posted 22 Feb 2016
comments powered by Disqus